התעסקתי השבוע, שום סיבה מיוחדת, בחללים הריקים הנוצרים בין מה שאתה אומר, מביע, מתנהג, לבין התגובה שהאחר מחזיר לך כמשוב.

בפינג פונג האנושי בין מה שאתה עושה לבין איך האחר מגיב. בהדהוד שהעולם מחזיר לך.  בפידבק, " feed- back", "האכלה חוזרת", המצב הזה שמישהו אחר אומר משהו ומאכיל אותך בתזונה מילולית רגשית מעצימה, או להפך, כזו שיוצרת קלקול קיבה.

בהיזון החוזר, אולי אני בעצם כן יודעת למה התעסקתי עם זה.  הנושא עלה   כי שוחחנו שיחה מעניינת על בטחון 

עצמי ומי בילדות מחק לך אותו (היו כמה) איך חיים שלמים את עמלה כדי לבנות אותו, ואיך לפעמים דווקא ברגעים חשובים הוא בורח ממך.

חיפשתי את המשותף לכל הבנות האלה שגדלו להיות  מלאות בטחון, ניסיתי להבין איך זה פועל להן ואיזה יופי להן.

אחר כך הלכתי במחשבה להרבה כאלה שגובה הביטחון העצמי שלהן נמוך משטיח, וביררתי גם שם. הלכתי בעיקר אל עצמי .

מול עייני עמדו בזיכרון שתי מורות מחטיבת הביניים. חנה המורה לתולדות עם ישראל, ושמאי (שם משפחה, לא זוכרת כעת את שמה הפרטי), המורה למתמטיקה.

שמאי היתה מאיימת עלי באופן קבוע שאם המצב ימשך כמו שהוא אני יורדת הקבצה. לא שעשיתי שום דבר רע. פשוט לא הבנתי את החומר. המח שלי לא הסכים לסדר נכון את המספרים כמו ששמאי ביקשה.

גם כשאמא שלי אמרה לי ברכות שלא אתרגש ממנה, שלא יורדים הקבצה אלא פשוט עוברים קבוצה, זה לא עזר.

את התגובה שהיא נתנה לי באותו יום בכיתה אני לא שוכחת עד היום, כי באותה דקה שהיא צעקה עלי לפני כולם והסבירה על הראש הבלתי מתמטי שלי, ואגב, צדקה, ההשפלה שחשתי מול כל הכיתה, המבטא שלה, הבגדים שלה, התיק הישן שלה שהיה מונח תמיד מאחוריה על הכיסא,

כשהיא אמרה בסוף המופע הזה שלה, "שבי במקום, חשבון זה לא המגרש שלך, מקווה בשבילך שלא יעבדו עליך במכולת", באותו רגע היא חרצה גורל.

רגע. מיד נשוב אל תוכנו. על השולחן בביתנו מונחת כבר כמה חודשים חוברת מכוננת. נתן לי אותה המנהל החינוכי של החיידר שלנו, חיידר אור מרדכי, הרב שמעון גלאי שליט"א עבר עליה בקפידה,  היא נקראת  "התגובה",

בזמן שמבוגרים בכלל ומחנכים בפרט עסוקים באיך לנהל את התנהגותם של  התלמידים ולגרום להם להיות ממושמעים יותר, עסוקה החוברת הנפלאה הזו באיך יכול רב'ה לנהל את ההתנהגות שלו בשניות הקריטיות האלה לפני שהוא מוציא מפיו תגובה לתלמידיו, מתוך הבנה שתגובה יכולה להיות כל כך משמעותית עבור בניה או חס וחלילה הרס של ילד,

החוברת מלמדת את הרבנים המופקדים על ילדינו לעמוד ולהתבונן בתוך עצמם בשניות הקדושות האלה לפני שהם מגיבים ע ל התנהגות בלתי נאותה של תלמיד, מה קורה כשילד מקבל ביקורת וכמה צריכים להיות זהירים במתי ואיך לתת אותה,

כמה היא לפעמים רק משחררת את הלחץ של המורה ולא משפרת את ההתנהגות הרצויה, איך להגיב לאיחור, איך לכעוס נכון, איך לא להגיב כשלא צריך, 

כמה אחריות יש למחנך בפתיחת ערוץ תקשורת עם התלמידים שלו, מה על המלמד  לעשות עם הידיים בזמן תגובה, עם העיניים, מתוך הבנה שהתלמיד קולט כל פרט אצל הרב שלו, באיזה טון דיבור כדאי להשתמש, איך מגיבים לתלמיד יתום ואיך משתתפים איתו ברגשות הצער שלו.

"הלמידה", כותבת החוברת, "מתחילה קודם כל במודעות שיש צורך להגיב אחרי מחשבה והתבוננות  ולא באופן ספונטני ביחד עם הרבה רצון לשנות ולהשתנות".

למידה (של ילדים) וחינוך לא נעשים רק בתוך חדר הכיתה אחרי שהדלת נסגרת. הם נעשים בתוך חדרי הלב של התלמיד שיושב על הכיסא, משחק בהפסקה, ואוסף אל תוכו במשך יום לימודים ועוד אחד, את כל מה שהוא שומע, רואה ומרגיש תוך שהוא מייצר בתוך נפשו את הלימוד הגדול ביותר של מי הוא עתיד להיות.

ואם נשוב אל תוכנו, ואל המורה חנה, כשמישהי פגעה בי אז בכיתה, המורה חנה ניגשה אלי. היא לא ראתה ילדה, המורה חנה ראתה נשמה, היא קראה לי ואמרה: "אפרת, יש בעולם שני סוגי אנשים, אנשים אדישים ואנשים רגישים.

לאנשים הרגישים לפעמים קשה יותר בחיים, אבל הם יותר נהנים, הם מרשים לעצמם להתרגש מהדברים הקטנים, למשל מפרח", וקטפה לי אחד משיח שצמח שם לידינו במגרש, היא  העבירה אותו אלי, מחזיקה בתחתית של הגבעול, היא חייכה וליטפה לי לחי רטובה.

המורה שמאי צדקה. אפשר לעבוד עלי במכולת אבל רק בזמן שאני מתרגשת מפרח שהביא החנווני למכור ללקוחותיו לכבוד שבת ובינתיים מונח בדלי בכניסה בצד.