לעולם אל תגיד לעולם, או סליחה סוקולנטים, תיכף נחליט.

'לעולם אל תגיד לעולם' זה מסוג הסטיקרים המאוד בסיסיים האלה מהאייטיז. בילדות, היה לנו כזה מגנט על המקרר. כפילוסופית מתחילה פעמים רבות כשבאתי בקטנותי להכניס חלב, השתהיתי לפני פתיחתו של המקרר, התבוננתי שוב ושוב על ה'לעולם אל תגיד לעולם' הזה, וניסיתי לרדת בפעם המאה למשמעות המילים. האם זה נכון לומר שה'לעולם' הראשון הוא יותר שלי מה'לעולם' השני. שיש לי עליו יותר אחריות? או אולי צריכה השאלה להיות, מי מהעולמות האלה נמצא בהעלם גדול יותר עבורי, מי מהם יותר בשליטתי.

בימי החול  שהתחדשו ושבו אלינו זה עתה, האוויר, העפר, המטר והאש, הפך, ה'לעולם אל תגיד לעולם' אצלנו בבית לבדיחה, כי במציאות זה ממש נכון. לא טוב להגיד לעולם.  מי שאמרה, סתם לדוגמה, "אני לעולם לא אתחתן עם מישהו מפתח תקוה", בדיוק זה מה שקרה לה. והפלא ופלא, בסוף כל כך טוב לה, עם ההוא מפתח תקוה.

כל חיי גיניתי, כן זו המילה, שלא לומר שנאתי, שלא לומר תיעבתי, שלא לומר סלדתי מסוקולנטים. לעולם לא יהיה לי אפילו סוקולנט אחד. תמיד הכרזתי.

כל מי שראיתי שיש לו כאלה, מיד היה לי מה להגיד עליו ועל אשיותו. בליבי. אף פעם לא העלבתי את בעלי הסוקולנט בקול רם על טעמם הגרוע, אבל בוז גדול הדהד בתוכי על אותו אדם, מחשבות על קוצניות וחוסר חיות.

בואו נסביר מעט על הסוקולנט ונחזור לעולם חוסן. אני לא מורה לטבע, אבל סוקולנט הוא שם משפחה לקבוצת צמחים שגדלים, במקור, בעיקר במקסיקו ובדרום אמריקה, אולי גם באפריקה ובאי מדגסקר, אפיונם בזה שעליהם בשרניים ואוגרים מים, צריך להשקות אותם מעט מאוד, הם כמו גמל רק בצמח, יש להם כושר הישרדות יוצא דופן בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אין להם הרבה דרישות.

הצבר למשל, גם הוא חבר במשפחה הזו, שום חן לא ראיתי בו כצמח, כשחזרנו בתשובה והבנתי את היחסים בין צברים אותנטים, כובעי טמבל וחרדים, התנחמתי בזה שסלידתי מקקטוסים היתה עבורי בבחינת קלעתי לדעת גדולים. נעשו לי כליותי כליות יועצות ומראש ידעתי לסלוד מהצבר.

אבל שנת השמיטה הזו התקרבה אלי. וכחלק מהכנתה בבית שאלתי את עצמי לא פעם, עוד בחודש אב של השנה שעברה, מה יהיה, מה יהיה על הגינה שלי, או לפחות מה יהיה עלי ועל הקשר שלי עם הגינה שלי, איך אשמוט את קשריי עם פרחיי. איך אראה בכמישה הסופית של נבילתם, אעמוד מהצד ולא אשתול בעונה הבאה כלום במקומם.

התייעצתי במשתלה של המפוזר מכפר אז"ר, מספיק קרוב לבני ברק ומספיק רחוק מהמולת היום יום, העובד התיאלנדי המליץ לי אז, על פרח בשם פורטולקה. אחרי שסיימתי להתפעל בליבי מהעברית הצברית שגוי מדבר עברתי לגעת בעליו של הצמח. "הוא יחזיק לך המון זמן הוא בקושי צריך השקיה, הוא רב שנתי", הכל התאים לי ולהלכות השמיטה שלי, אבל כשנגעתי בעליו, נחשפה בפני התרמית: הוא סוקולנט. ואני לא אוהבת אותם. רואים עליו.

 הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי שאף אחד לא מסתכל, ובראש חפוי קניתי אותו. המון כמוהו. שתלתי אותם באלול בכניסה לבית.

ונחשו מה, הזמן עבר ויחסינו התהדקו פלאים. כל בוקר מתפתחת ביננו שיחה. הגעתי כבר למצב ששדה הקשר שלי איתו נהדר, אני כבר מעריכה לגמרי את אנשי הסוקולנטים, עושה תשובה על כל מה שאמרתי עליהם, מצרפת לסיום שיר שכתבה לי דפנה שן, צלמת ומשוררת, נשואה לגיל, בן דוד שני שלי נכד לסבא צבי קודלר. כזה בן דוד שבכל התמונות המצהיבות מפעם אנחנו יושבים יחד עם זרים על הראש בימי ההולדת של אוקטובר. דפנה שלחה לי את השיר בלי שתיאמנו, אבל מוחות דומים משדרים אותם עלים:

סוקולנט למד אותי איך לאגור מה שנחוץ,

לא להגזים, לא להמעיט בערך ההזדקקות.

להמשיך לצמוח גם בחוסר.