בסוף השיחה היא שאלה אותי כמו בסיומם הקלאסי של ראיונות מהסוג הזה, סדרת שאלות שביקשו תשובה מהירה ואינסטנקטיבית. מה המוזיקה שאת הכי אוהבת, מה הם מקורות ההשראה שלך, מה את עושה בזמנך הפנוי, מה  הם הרגעים שהיו הכי מאושרים בחייך.

בשאלה הרביעית, נתקעתי.

הייתי אמורה, אני יודעת, אני יודעת, הייתי אמורה להגיד שהרגעים הכי מאושרים בחיי היו;  יום החתונה שלי או הרגע הזה בו החזקתי לראשונה תינוק אהוב.

אבל לא אמרתי לה את זה כי זה היה נראה לי בנאלי מאליו, וגם, מאז שקראנו את ספר קהלת כמו בכל סוכות, ושלמה המלך אומר שם, "טוב יום המוות מיום היוולדו" ואת כבר הרי לא בת עשרים, את מתיישבת על המשפט הזה ושואלת, רגע. מה טוב, מה הוא רגע טוב באמת בחיים.

דיברתי השבוע עם יולדת צעירה שכל כך חיכתה לרגע מאושר כזה, להולדת בתה. וזו באה.

היא הרימה לי טלפון מלא דמעות, רגשות אשם ומערבולת של אחרי לידה.

"כמה רציתי להיות אמא, וכמה זה קשה, כמה היא בוכה התינוקת הזו, אני עייפה, אני לא ישנה, ואני מרגישה שהיא סוחטת אותי, שנעלמתי לעצמי, שאין לי יותר את אותי, שאני אמא לא טובה, שאני כפוית טובה".

וחשבתי בליבי תוך כדי הקשבה אליה, ברוכה הבאה למועדון, קשה. קשה. עכשיו קשה,

וכשהיא תהיה בת שנתיים וחצי, וזה קורה בצעדים של תיכף,  והתינוקת הזו תגיד לך שאת 'פויה', ושהיא לא אוהבת אותך, ושהיא אוהבת רק את אבא,

וכמה שתגידי לעצמך שאת לא יורדת לרמה שלה, את תרדי, גם אם בקול רם החוצה תגידי לה, "אני דווקא כן אוהבת אותך".

קשה. קשה. והמשכתי להקשיב לה ליולדת הצעירה הזו "ואני לא יודעת אם היא באמת אוכלת, וכל כמה זמן צריך להחליף לה חיתול, כל כך מתסכל וקשה",

קשה קשה.

"והיא כל הזמן פולטת ויש לי ריח חמוץ מהחולצה",

ואז בגיל הנעורים היא תגיד לך שזה לא משנה לה כמה לילות קמת בשבילה וכמה פעמים החלפת לה, היא תגיד לך שאת לא מבינה, ושאת אמא מפעם, ושאין לך זמן אליה,  ולכולם קונים,  ולמה שהיא תהיה יוצאת דופן.

ואת,  את עדיין תאהבי אותה את האהבה הכי ראשונה שיש, ותזכרי לנצח את המבט הראשון הזה שהיה בין שתיכן בעיניים כשהיא נולדה, ואולי עוד קודם כשחלמת אותה.

ואת תלכי ליועצת הזו, שתגיד לך תשחררי, או להיא שתגיד לך שימי לה גבולות ותהיה יותר קשוחה, וכלום לא יעזור  כי היא צריכה לגדול.

ואז היא תהיה אמא בעצמה ותגיד לך לא להתערב כי בשיטת החינוך שלה, בשונה משלך, היא  מניקה  שעתיים באותה זוית, ותסביר לך שזה התור שלה להיות אמא.

מה הם הרגעים המאושרים בחיי.

ואז הלכתי בליבי כמה דפים אחורה לחפש, הלכתי ללילה הזה שבו אני הייתי כלה.

ועוגה ירדה לנו מגג אולם הילטון תל אביב כאילו זה קרקס מדראנו מופיע לראשונה

ביום המאושר הזה בחיי.

ואני בכלל לא הייתי שם, כי הייתי עסוקה בלחייך לכל הכוונים ורקדתי ואמרתי שלום ותודה שבאתם, בסוף הערב היתה לי התכווצות שרירים בלסת, כאבי תופת בעור שהתקלף לי בעקב ברגל בגלל הנעליים מהלאק שחשבתי שחייבים לנעול בדיוק אותן, הטיוליפ'ס, הצבעונים הלבנים, שהיו לי ביד, נבלו, וזו היתה התמונה הכי יפה מכל החתונה. כלה עם תסרוקת  של יהושוע הפרוע וזר שקיפד ראשו.

אז מה אני אענה לעיתונאית הזו בענין רגעים מאושרים בחיים.

אני חושבת שהרגעים המאושרים בחיי, אלה שממשיכים עד היום, הם הרגעים שאף אחד לא רואה.

אלה שמתרחשים לי בתוך המוח, מצולמים רק אצלי במערכת הפנימית, הרגעים האלה בהם אני רוצה להעיר משהו, משהו ממש נכון, לאחד מאלה שנולדו לי ביום המאושר בחיי, או לזה שהתחתנתי איתו ביום המאושר בחיי, או לאלה שילדו אותי  ביום המאושר בחייהם,

ואני שותקת.

כמו רחל אמנו, שחודש חשון הפך כולו בשבילי בשבילה, חודש של סתו והתכנסות,

שהרגעים המאושרים בחיי הם הרגעים בהם הפינצטה  האשיותית שלי כבר יודעת לזהות מדרגה פנימה שקוראת לי בואי, עלי, במה אשיותית קטנה שעושה פנימה הבנה,  רגע שכל הקורסים והכתבות  הספרים והלימוד שחשבת שיעזרו לך, פועלים. רגע שהשתנית בו. ונשאר שלך.

מחקרים נורוביולוגים מראים שכשאת נותנת למח, דווקא ברגעים שהיית חייבת כמו שסבתא שלי היתה אומרת "לתקוע פופציק" ואת שותקת, לא שותקת כי אין לך מה להגיד, אה ברור, אנחנו תמיד יש לנו מה להגיד, אלא שומעת ושוהה,

שומעת חרפתך הפרטית ודוממת, יודעת שהסיפור שסיפרת לעצמך לא תמיד נרטיבית נכון, אז, בדיוק אז, מתפתחות במוחך אפשרויות מאושרות של מחשבות יצירתיות הבונות את השלב הבא בסולם עצמך והופכות את הרגעים המגיעים מיד אחרי, לרגעים המאושרים שיבנו את חייך, רגעים שמתאפשרים  בעיקר באינטראקציה עם כל  מי שילדת ומזה שעמד איתך תחת החופה.