מה באמת מרגישים כשמברכים ''שלא עשני גויה'' / טורה של אפרת ברזל

מי היית אם לא היית אתה ואיך היית מסתכל עליך, מה היית עושה ביום יום, אם לא היית עושה את מה שאתה עושה, אפרת ברזל בטור על מה באמת מרגישים כשמברכים ''שלא עשני גויה''

חינוך ומשפחה19.11.2021 | 10:30

אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: Ben Toren/FLASH90

נפגשתי בשבוע שעבר עם דיפלומטית בכירה שעובדת בשגרירות מדינתה כאן בארץ, אחת מהארצות מושכות התיירים בדרום אמריקה.

לא, אני לא מתכננת טיול שם, למרות שהבנתי שהמקום באמת נחשב למבוקש, מי שסיים עם אירופה הקלאסית, חמש מדינות בחמישה ימים, ומעדיף חופים קאריביים, פארקים עוצמתיים, טבע, איכות סביבה, הרי געש, עצלנים, זה שם של חיה לא שם של תכונה, חיה שהפכה להיות חיית הדגל  הלאומית שם, מככבת על בולים,  קצת כמו הדוכיפת שלנו כאן.

אני אישית אינני חובבת עצלנים משום סוג, וגם לא ציפורי דוכיפת. בכלל, לא בטוחה שהייתי בוחרת בדוכיפת כציפור הלאומית של מדינת ישראל, מה היה רע להשאיר את היונה עם העלה של הזית והשלום שיבוא בעקבותייך, כציפור יצוגית.

אז נפגשתי בשבוע שעבר עם הדיפלומטית הזו.

ילדה גויה שגדלה שם. יום אחד בבית הספר שלה, הנוצרי, כשהיא היתה בת ארבע עשרה, לימדו אותם בכיתה מושגים בדתות, שהילדים ידעו בידע כללי שאלה מהדת הזאת עושים ככה והמוסלמים ככה, כשהגיעו ללמד על היהודים, הסבירו בכיתה, שאלה אנשים המפרידים בבית כלים של בשר וחלב, מדליקים נרות לכבוד שבת, והנשים שלהן, של הדת הזאת, מכסות את הראש כשהן מתפללות, כך הסבירו להם.

והדיפלומטית שלי, שהיום כבר לא ילדה,  ישבה שם בכיתה, ילדות זה משהו, שמעה את המידע ומשהו בפנים לא עזב אותה.

סבתה, מצד אביה, היא בשקט חשבה לעצמה, מה זה, מפרידה בביתה כלים, משהו מהתיאור של המורה היה מוכר לה, מוכר אבל חסוי, מוכר אך איננו מדובר, היא ידעה שבאוכלוסיה של מדינתה, גרים תושבים שהיו עוד מאנוסי ספרד. נשמתה לא שקטה,

והיא חקרה וחקרה ולמדה ולמדה, אני עושה ספויילר לסיפור, כי היום היא גרה בארץ ישראל, אישה צדיקה, עברה גיור כהלכה בבית הדין של מרן פוה"ד הגאון רבי ניסים קרליץ זצוק"ל.

אני שואלת אותה מה אומרים עליה הקולגות בבנין השגרירות כשהיא יושבת במשרדה עם כיסוי הראש שלה.

בסוף השיחה היא מחזיקה בידה סידור ורוד, פותחת את העמוד של ברכות השחר ועם האצבע מראה לי בדמעות, "את רואה כאן את הברכה, את יודעת מה הרגשתי בבוקר הראשון הזה, שבו אמרתי בכוונה, "שלא עשני גוי", ואני נמסתי ודמיינתי לילה קודם את מבטה מסתכל לראשונה במראה, דקות אחרי שהתגיירה, ברגע ההוא כשהביטה בה בחזרה, אישה יהודיה כשרה.

והימים חלפו וברכות השחר באו אלי בעצמי, להתעורר כל בוקר מחדש, אבל באו בזוית אחרת.

האותיות השחורות על הסידור הלבן שאמרו שלא עשני גויה נעצרו לי מול העינים, עד אותו יום לא ממש התייחסתי אליהן, אבל מאז השיחה ההיא, הן בלטו לי אחרת ועשו בי שאלות שבדרך כלל נשאלות בתוכי אחרת.

מה היה קורה אם כל אחד ואחת מאיתנו, באמת מענין לדעת, אם היינו יורדים לעולם הזה גויה, גוי.

איך זה היה נראה. איך זה היה מרגיש, אני אפילו לא מצליחה להיות שם רגע אחד.

אני אדם אמפטי, מזדהה עם רגשות, אבל אין לי מושג מה זה אומר להיות גויה.

 וישר מגיע מתוכי הקול העבה הזה של אבא שלי שאומר לי, "מה את חושבת שגויים הם לא בני אדם,כולם אותו דבר", ואיך שאני מזהה שהוא ביום כזה, אני רצה להחביא  את המחברות האלה של הבנות  יעקב שלי, בשנה הזאת שהן לומדות בכיתה את הטבלה הזו בטבע, עם עמודות ה: דומם. צומח. חי. מדבר. יהודי.

 ואני אומרת לעצמי, וואי, אם אבא שלי רואה את הטבלה הזאת, אני בצרות.

 כי כדי להסביר את הטבלה הזאת, שבה יהודי הוא ברייה אחרת, צריך לדעת עוד כמה דברים.

אני לא יודעת לענות על איך זה מרגיש להיות גויה, אני כן יודעת לענות על איך זה מרגיש שעשני חילונית, אבל לא נראה לי שזה בנוי אותו דבר. חילונית באה 'בילט אין' עם נשמה יהודית. אני כן יודעת להגיד מה זאת בערה של רצון למצוות,  אני כן יודעת להסביר מה זה לחשוב על כל מה שאני עושה, לברך לפני כל מה שאני אוכלת ולחשוב לפני כל מה שאני אומרת, וכותבת. תתפלאו.

אני כן יודעת לשבת בשקט ליד דוכיפת ולחשוב מה היה קורה למשפחה שלי אילו לא היינו חוזרים בתשובה,  ומה

היה קורה אם לא הייתי כותבת פה או עובדת במה שאני עושה.

הרבה פעמים כבר אמרתי לבעלי ולילדים, שאם לא את זה, הכי הייתי רוצה שתהיה לי חנות. אבל לא סתם חנות, הייתי רוצה שתהיה לי חנות טמבור. אבל לא סתם חנות טמבור. אלא חנות טמבור יפה כזאת, שליד הטרפנתין הייתי שמה לקישוט כד עם פרחים, ואת המקלות של המטאטים הייתי קושרת בסרטים, וליד המתגים של החשמלים הייתי תולה ברכות עם פנינים, ועם כל מי שהיתה נכנסת לחנות הייתי מפטפטת ואחר כך, בסוף היום, הייתי מכניסה הכל פנימה, וסוגרת.

בחדרי חרדים

שתף כתבה זו