חברתי סיפרה לי שבתה נכנסה הביתה בצהריים, הורידה את הילקוט על הרצפה בכניסה ויבבה בבכי היסטרי, כזה  בכי של ילדות שלא נותן לאוויר להיכנס באופן רציף פנימה, בכי עם עצירות חנק כאלה של משהו שפגע בה כנראה  עמוק עמוק.

"מה אני אמורה לעשות עם דבר כזה", היא שאלה אותי בדאגה, "אני לא מפסיקה לחקור אותה

לשאול למה את כל כך בוכה? מישהו הרביץ לך? מישהו הזיק לך בדרך?

היום, לכי תדעי,  מפחיד, להכל אני כבר מאמינה,  נגמר לי האמון בבני האדם,

רבת עם חברה? משכו לך בצמה?

אבל היא לא עונה לי, היא לא מדברת, זה לא מתאים לה, תמיד היא מספרת הכל,

נראה בברור שמישהו פגע בציפור נפשה, היא לא מצליחה לדבר, אפרת גם אני תיכף בוכה איתה".

הלב שלי נקרע לשניים. מכירה את הבת שלה. עדינת נפש. קטנה רזה, ילדה רכה. צדיקה.

"חיבוק גדול. תני לה חיבוק. היא לא יכולה לספר עכשיו מה קרה, היא עוד בשלב הזה שמילים לא יכולות לתווך לעצמה את מה שהיא מרגישה, חבקי אותה, בלי שום מילה".

היא התקשרה שוב אחרי כשעה וסיפרה  שהילדה אכלה ארוחת צהריים ונרגעה. נשארו רק מעט נשימות רועדות כאלה  של השפה התחתונה כל כמה ביסים, זיכרון לעלבון.

לאט לאט יצאה מילה אחת קטנה, ועוד אחת, היא תארה לי,

'זה בגלל המורה' היא אמרה, 'אני בוכה בגלל המורה היא העליבה אותי, היא לא הבינה אותי, בכיתי בגלל שהיא אמרה שיש עכשיו מבחן, ושהיא הודיעה עליו בשבוע שעבר שכעונש על התנהגות לא נאותה שהיתה בכיתה יש מבחן   ואני בכלל לא הייתי בשבוע  שעבר,  אז אני גם לא יודעת על המבחן וגם לא הייתי בקבוצה שלא התנהגה יפה, ואני בכיתי כי אני לא יודעת בכלל את החומר, ולמה אני נענשת, ולמה היא לא מקשיבה, היא לא התייחסה, חברה שלי ניגשה אליה ואמרה לה שאני בוכה והיא אמרה בקול רם לפני כולם שאני בוכה לשוה, וקדימה לעשות מבחן',

מה אני אמורה לעשות עכשיו, היא בוכה בגלל מורה, היא בבית יעקב, מה אני אמורה לעשות, לתת גיבוי למורה, גיבוי לבית הספר כמו שתמיד אומרים לעשות, או להיות יחד עם הילדה בכעס על המורה?".

"זה לא  סותר" אמרתי לה,

"תגידי לה שאת מרגישה כמה כואב לה ואיך היא נעלבה, ושזה ממש פוגע,  ותבררי  בדיוק מה קרה".

אנחנו חייבות להיות למען הרגשות של הילדים שלנו, מי יהיה אם לא אנחנו,

להזדהות, להיות באמפתיה, להגיד שאנחנו ממש מבינות אותם ושגם אותנו העליבו בכיתה,  שגם לך היתה כזו מורה, דומה"

פחדתי מהשיחה הבאה של החברה שלי אלי, וזו הגיעה,

"תקשיבי אחותי, שמעתי את כל הצד של הילדה, אני לא יודעת מה להגיד אבל דבר אחד אני יודעת להגיד, מורה של בית יעקב צריכה להיות פי אלף רגישה כשהיא מדברת בכעס או בביקורת אל תלמידה,

בטח לילדה כזו עדינה, אני לא אומרת שאסור לכעוס וילדות צריכות גם להיות מוכנות לחיים, המורה הזו אינה האחרונה שתכעס עליה כן בצדק או לא בצדק,

אבל מה שאני רוצה להגיד זה  שמורה של בית יעקב לא מייצגת בכעסה על ילדה רק את עצמה או את  המורה שבה או את ההתנהגות של הכיתה,

מורה חילונית שכועסת על ילדה ומורה חרדית שכועסת על תלמידה, זה לא אותו דבר.

מורה חרדית מייצגת אמונה, דמות, מגזר, שיטה, אלוקות, עדינות, רגישות, סידור, דוגמה. או לפחות אמורה,

כשנעלבים ממנה, באופן אוטומטי רוצים  לצאת למקום אחר, לצאת נגד, מבקשים  חום, מקלט, לברוח.  מורה של בית יעקב נמצאת בתפקיד רחב.

מזל שהגיע הערב של אותו יום, ופגשתי באירוע משפחתי את אריאלה גורדון, פסיכותראפיסטית, מנחת קבוצות, ידידת המשפחה, מנהלת את המסלול לקידום נוער בסמינר החדש, סיפרתי לה על הקורות בצהריים, ומה שהיא ענתה לי עשה כל כך טוב,

היא אמרה, "איזה נתק רגשי אדיר קיים בתוך המורה הזאת, כמה חוסר מסוגלות להרגיש את הזולת, מה כבר יכול להצמיח עולם פנימי עקר יבש ומדברי, מה כבר ביקשה הילדה, מה שכולנו רוצות: תראי כמה אני טובה ויקרה כמה אני לא אשמה, כמה רציתי, תסתירי לי את החרפה במקום להעלות אותה על הבמה".

מורה צריכה ללמוד היום גם  פסיכודפגוגיה, אומרת לי אריאלה, זה לא  רק ללמוד להיות מורה, אלא ללמוד להשתמש כמורה בעולם הפנימי העשיר והירוק שלך, הרענן והאותנטי, גם אם היא התעייפה, גם אם היא בתחילת דרכה.

הנה כמה שורות משיר שכתבה אריאלה על המקצוע הקדוש הזה שנקרא; להיות מורה:

להיות מוכרחה -לשליחות לבחירה,

לריקוד המשותף עם הנפש שבוכה

השליחות כלפי הילד, התלמיד שממולי,

מרפאת בו זמנית את הילד שבתוכי

נוצר מרחב חדש של התפתחות של גדילה

הדדיות של נפש תאומה,

פצעים נרפאים, חללים מתמלאים,

אולי זו משמעותם של רחמים.

מוקדש בהערכה

לכל המחנכות של בנותיי והאמון שנתנו בהן עד בלי די.