עזבו עכשיו. אל תקראו את הטור הזה כעת. עזבו הכל, ולכו. לכו תגידו. אהבה. למישהו מהמשפחה שלכם. לילדים שלכם. לנכדים שלכם. להורים שלכם.

שלוש מילים פשוטות של 'אני אוהבת אותך'. כאלה שלוש מילים שלא לכולם כזה קל להוציא אותם מהשפתיים באמת.

רק אם אתם אוהבים אז תגידו.

דיברתי בטלפון השבוע עם יקרה אחת שסיפרה לי שסבתה המבוגרת מאוד נפטרה לא מזמן בשיבה טובה.

מוות בשיבה טובה, כבר למדנו, לא בהכרח מקל את הפרידה.

אנחנו הרבה חושבים, גם אם אנחנו לא אומרים, גם אם אנחנו לא מודעים או לא מודים, אנחנו חושבים על המוות של עצמנו. ההבנה שלא לעולם חוסן יושבת שם עמוק עמוק במסע. נטישה ופרידה נמצאות בבסיס הרבה מהפחדים שלנו.

יש אנשים שמדמיינים את הלוויה של עצמם, יש כאלה שאיך שבאה אליהם מחשבה כזו בורחים רחוק רחוק, יש כאלה שמתכננים מה יקריאו מעל הקבר שלהם, איך יספידו אותם, או מה יכתבו על המצבה שלהם. אני מדברת על אנשים בריאים בנפשם, כמובן.

אחד המשפטים הכי חזקים ומאפסי חיים הוא משפט שאמרה הרבנית רבקה יפה שליט"א, אשתו של זקן המשגיחים זצוק"ל הרב דב יפה, משפט שהיא הפנתה אל בעלה, ענק התורה, בלוויה שלו, היא פנתה אליו ואמרה לו, "כל החיים התכוננת לרגע הזה",

להבין שאנחנו חיים שלמים מתכוננים ליום הפרידה והמעבר שלנו לשם,זה חזק ומשמעותי, זה משליך על כל התנהגותינו כאן, בתוך תקופת החיים.

תמיד סביב טבת, שמתי לב, אני כותבת על פרידות כאלה כאן. זהו חודש של הרבה יארצייטים משפחתיים אצלנו והעליה למרפסת עליה קבורים ההורים של בעלי, בבית הקברות בנחלת יצחק, עושה לי קבוע מחשבות של  מהות ודרך.

לפני  כמה ימים הרצאתי בהרצליה פיתוח ואמרתי משהו עם הביטוי לעילוי נשמת. מישהי מהקהל ניגשה אלי ואמרה לי בקול יחסית תקיף,"אל תגידי יותר כאן בערב לעילוי נשמת ולא זכרונו לברכה ולא שום דיבור על זה"

"אבל המוות הוא חלק מהחיים" אמרתי לה, "לא?".

"אף מילה" היא אמרה לי, אני משלמת לך על ההרצאה הזו, והזכירה לי איך בעל המאה הוא בעל הדעה ואיך פחדניות כמוני עוברות מיד לנושא אחר.

כמה דקות אחרי ההוראה שקיבלתי, הגיעה בתה של נותנת ההוראה אל עמדת הדובר ולחשה לי בשקט באוזן, "ברוכה הבאה, היא עושה את זה לכולנו, אסור בבית שלנו לדבר על זה,יש לאמא שלי חרדות מהמוות, אל תקחי את זה אישית, היא לא מרשה לאף אחד מאיתנו לגעת בנושא, כאילו כולנו נחיה כאן לנצח".

ולא דיברתי יותר. וגם לא חייתי לנצח. אבל כשסיימתי, וחזרתי להיות רגע עם עצמי, הסתכלתי על כף ידי שלי. הדבר היחיד שראיתי היה מראה שחרוט לי עמוק בזיכרון, מראה, של שתי כפות ידיים, לא אחת, שתיים, שתי ידיים השלובות זו בזו. אחת שלי, צעירה, ואחת של סבתא שלי, כף יד חרושת קמטים, כף יד מזדקנת של סבתא חוה, בערב ההוא, במחלקה האונקולוגית של תל השומר. אני נערה בתיכון והיא אישה, לא מספיק מבוגרת כדי למות אבל מבינה שהמחלה ניצחה אותה.

החזקתי לה את היד. היינו לבד.

היא היתה סבתא ייקית. על כל המשתמע מכך. קרירה. לא היו מבטאים שם בבית אצלה קולות רמים או רגשות עזים. לא היו צועקים היפ היפ, לא היו מדברים על אהבה במובנה העממי של המילה.

"אפקל'ה", היא תמיד היתה אומרת לי,  "שבי קצת בשקט",

הייתי משחקת קבוע קלאס בקפיצות על שטיח עם ריבועים ב'הול', אצלה בבית, שטיח שהגיע מארץ אחרת.

החזקתי לה את היד המבוגרת, עם הורידים הבולטים, ואמרתי לה, כמו שלא הייתי רגילה בכל הילדות שלי איתה להגיד,

החזקתי את ידה ואמרתי עם הרבה אומץ של הבנה שזה הסוף, אמרתי, "סבתא, אני אוהבת אותך".

ולא ציפיתי לתשובה, כי אני אפקל'ה שעושה רעש ומשתפת ברגשות, לא היא.

והיה שקט בחדר, וקולה בקושי נשמע, דקות אחרונות של חיים, היא חיזקה בי מעט את האחיזה  בכף היד,  כמה שהיא יכלה מתוך חוליה, ואמרה בקול חלש,

"גם אני אוהבת אותך".

בחיים היא לא אמרה עד אותו רגע,

כך. עזבו הכל. אל תקראו עכשיו את הטור.

לכו  לאחד מילדיכם, נכדיכם, צלצלו ואמרו לו, אני אוהבת אותך.

או שתתנו לו לקרוא את העמוד הזה, במקומכם, ואולי דווקא הוא יהיה זה שיגיד לכם.

לפני שנהיה מאוחר, לפני שמתפספסים, לפני שהחיים עוברים.